"זוכר היה זֶרח את פניו של זקנו עשָׂו. מצחו רחב היה וקמטיו כתלמֵי שׂדה מחורצים בו ועיניו החומות כּבויות משהו ובלָבן שבהן פשט האדום. ראשו מורכּן על חזהו דומה מעכּל אט אט את דבריו שלו וידיו נשענות ברווחה על מסעד הכיסא.
והנה, הרים ראשו הישיר מבטו אל עיני זֶרח ואמר: "ולא די היה לי בכך, שהנה הוסיף יוצר העולם לפגוע בי גם מצד דברי אבי שהנה קרא למחרת היום את יעקֹב אליו וברך אותו נוכח פני הנבוכות. בּרך וכֹה אמר לו: "לא תיקח אשה מבּנות כּנען". ואני עומד דום על מקומי דומה דוממים בני מעַי ולבּי הולך וננקב חורים חורים מכּל מלה נוספת של אבי, שהנה אומר הוא לאחי שיִפנה צפונה לפדן ארם אל בית בּתואל כדי לקחת לו משם אשה מבנות לָבן דודי.
ולא עוד, אלא כמו לזְרות מלח על פצעי הוא מחדש ברכתו אליו מדגיש ואומר "ואל שָדי יברך אותך ויפרךָ וירבּךָ והייתָ לקְהל עמים, וייתן לך את ברכַּת אברהם".

בתחילת הספר נפגש עשׂיו עם נכדו זרח ושופך בפניו את כאביו שלו, ומכאן ואילך נמשך הסיפור כשאירוע רודף אירוע.
בסיפורי בראשית, יעקב הוא האב הנבחר, שזוכה לשם "ישׂראל" וכולנו בניו אנחנו, בני ישׂראל. ספר בראשית מבסס את ההגמוניה של יעקב בקרב על הבּכורה מבלי להשחיר את דמותו של עשיו, כך הדברים מנקודת הראות והפרשנות המוכחת של הסופר חגי קמרט. עשיו בעיניו היא הדמות המועדפת בעימות בין שני האחים. בכך מתייצב קמרט גם נגד הספרות הבְּתר מִקראית: המדרשים, במשך דורות ציירו את עשיו כּשופךְ דמים ואיש מרמה. קמרט טווה את הסיפור בפרשנותו שלו ומציג את עשיו מתוך אהבה ואמפתיה לדמותו האנושית. עלילותיו של עשיו בספר זה הן מרגשות, ואולי זה כְּתב הגנה מאוחר לדמותו של עשׂיו. והחזרתו למעמד הראוי לו. הספר מרתק.

בלפור חקק
בעבר יו"ר אגודת הסופרים העברים ( 2011-2005)