במגירות סגורות אצורים סיפורים וחידות, ממתינים ליד שתגלה אותם ותוציאם לאור. 20 שנה המתינו במעטפות מהוהות מכתביו של אברהם – חלוץ, חילוני, חבר קיבוץ עין גב. במכתבים הוא מספר לבת משפחתו הצעירה הפונה אל הדת , על אברהם, תלמיד עילוי בישיבה חסידית שנכון לו עתיד גדול בעולם התורה, אולם הגורל, השליחות והבחירה הסיטו אותו מנתיב חייו הצפוי בחסידות סלונים ואולי גם מנתיב מותו. החיים הם מסכת שליחויות והספר הזה הוא סיפור השליחויות האלה. ראשיתן במצוות האדמור שאברהם ציית לה – להגיע לארץ ישראל ול"רענן" את הדור הצעיר בטבריה בדברי תורה. משפט פרידה חידתי שאמר לו האדמור ליווה אותו כל ימיו "רואה אני שתצעד הצידה מדרכינו, הריני מבטיח לך שלא תמות עד שתשוב לדרכינו".
אברהם יצא לשליחותו וגם אם רוצה היה לשוב, לא נותרה לו חסידות לשוב אליה. "רענון" הדור הצעיר בטבריה היה כרוך לא רק בדברי תורה אלא גם בסיכון חיים ממשי. אברהם שדברי הרבי היו חרותים כפוליסת ביטוח במוחו ובליבו, עמד בסכנות, נחשף לחוויות מסעירות ונשבה בקסמה של מטרה נעלה – הקמת ישוב שיתופי על חופה המזרחי של הכנרת. קיבוץ. הוא קשר חייו עם לאה, עם חבריו ועם אורח החיים החילוני. בליבו ובדרכו שלו שמר אמונים לעולם התורה. בהיותו ילד נפלה לו הזכות לשבת על ברכי החפץ חיים ומקץ שנים אמר "למרות מה שעבר עלי במשך שבעים השנים מאז אני מרגיש שהברכיים של החפץ חיים נושאות אותי לכל מקום שבו אני הולך". חפץ חיים הוא היה וגם שליח של עולם שחרב. שליח בדרכו שלו.
אולם הוא לא השליח היחיד בסיפור הזה.
חוה כלתו לקחה על עצמה בכישרון רב שליחות – להעלות על הכתב את סיפור מעשיו, דבריו ומחשבות שתיעד ולשלוח אותם לצאצאיו ולשותפיו לדרך. סייע ואף הוסיף מוקי צור, חבר עין גב ששמע רבות מפיו. שליחויות אינן באות אל סופן. הן נמסרות הלאה ללבבות אחרים. כך הספר הזה.
תיקי נווה, עין גב