סיפורה של שושנה ויג הוא סיפור על מחיר התקומה.

אנו ערים לשכול של ההורים, אך לא מודעים דיינו לאחים השכולים,

שהנטל מכריע אותם לאחר האבדן של האח. הכותבת נקלעת למפגש

של אחים שכולים, החופרים יחד באותה מנהרה הסוגרת עליהם, ומקווים יחד לראות את האור.

כבר בפתח הסיפור אנו מבינים, שיש כאן מציאות שכופה את עצמה על הכותבת,

והתיאור נותן לכול, תחושה של קיום מעוות.

בתוך ההוויה הרגילה מתרחשים דברים קשים, וככל שהשיח מתפתח,

זו מציאות נסתרת שנחשפת טיפין טיפין. סיפור החטוטרת בפתח הסיפור

לובש פנים וצורה ועובדות, ובשלב מסוים, נפרש כתהליך נפשי, כווידוי פנימי:

הדברים נרקמים ליצירה ספרותית שבה הכאב מתורגם למלים, ליופי, לסובלימציה של הכאב.

בסיפורה של שושנה ויג, מצד אחד אנו חשים, שאנו במציאות קפקאית, שאינה ממין העולם הזה,

אבל מצד שני,  הכתיבה הנוקבת מובילה אותנו למציאות כפי שהיא, מציאות של ממש,

היסטוריה שמספרת את עצמה.

הדינמיקה של  הדמויות מיתרגמת לעלילה, לרחשים נפשיים. המפגש בין שני סוגי

המציאות יוצר מתח שמרתק אותנו, לעתים מקפיא את הדם. הספר מוציא אל האור

את מטען החושך, את הכאב המייסר של האחים השכולים.

הסגנון סוחף, נוגע בעצבים החשופים. בזיכרון מרוסק, סיפור שחושף שברים ופצע.

המשורר, הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים העבריים, 2015