אורית מרטון נולדה בקיבוץ גת בשנת 1966. במהלך הלידה נפגעה במוחה ומאז היא סובלת משיתוק מוחין קשה. את עשרים ושמונה השנים הראשונות לחייה עשתה עם הוריה בקיבוץ גת, שבו גם השתלבה בכיתת בני גילהּ. סיימה י"ב כיתות ואף זכתה בתעודת בגרות. מגיל עשרים ושמונה מתגוררת במעון נכים בנתניה. כל חייה הם מאבק מתמיד בין השכל, שלא נפגע, לבין הגוף המרותק לכיסא גלגלים. ידיה אינן מסוגלות לשרת אותהּ ודיבורהּ קשה להבנה. הכתיבה משמשת עבורה דרך להתמודד במאבק הקיומי. מגיל חמש אורית מכתיבה סיפורים קצרים, מאמרים ובעיקר שירים. ספרהּ הראשון "הגידו בגת" סיכם מחקר היסטורי על ראשית קיבוץ גת וראה אור בשנת 1999 בתמיכת קרן "חבצלת" של הקיבוץ הארצי ובעזרת הקרן לעידוד היצירה מטעם המועצה האזורית "יואב". ספרה החדש "להיות כלואה בגופי" מכיל אוסף שירים שכתבה אורית מרטון במשך שנים. חלק מן השירים שבקובץ פורסמו בחוברת פנימית שהופקה מטעם מעון הנכים בנתניה בשנת 2009. השירים מבטאים את הקונפליקט, שבו נתונה המשוררת מיום היוולדה. סיפורהּ הקצרצר "חמישים חמישים" פותח את הקובץ ובו תיאור חוויית הלידה מנקודת מבטה של היוצרת. השירים נוגעים בגעגועיה של המשוררת לחוויות שאין האדם הבריא נותן את דעתו עליהן: לקול אדם, לאהבה ולחוויות יומיומיות. המשוררת פותחת צוהר לעולמה הפנימי החצוי בשפה הנוגעת בנימי נפשו של הקורא ומעוררת אותו לנסות להבין את האחר. קראתי את שיריה של אורית מרטון, ודבריה ריגשו אותי. אורית פורצת מגבולות הגוף, ובאמצעות המלים היא ממריאה לעולמות אחרים. היא משוררת, היא כמו כולם, אבל אחרת… מתהומות העצב, ממעמקים היא יוצאת לאתגר חייה: השירה. והרַכֶּבת הזאת אינה אשליה, הרכבת הזאת לוקחת אותה אל מחוזות המשאלות הכמוסות: עֶרֶב עֶרֶב חוֹמֶקֶת מֵרַכֶּבֶת הַנָּכוּת, מִתְּלָאוֹת הַיּוֹם יוֹם, יוֹצֵאת לְטַפֵּס עַל הַר הַכְּתִיבָה. הכתיבה כך מתברר היא סוג של גאולה. בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים "חוויה מיוחדת עבורי היא לכתוב שיר מפיה של אורית. אני חווה חוויה זאת כמעט מדי ערב בשלוש השנים האחרונות. בתחילה רק לפרנסה ולאחר מכן כחברה באה לשמוע את המשך סיפור חייה המרתק של המשוררת. לאחרונה עברה אורית תהליך של שינוי אישי, חברתי ואמנותי. לא מעט בזכות הקשר עם שושנה ויג, שבסופו ספר זה. הספר "להיות כלואה בגופי" יכול להיות קפיצת דרך משמעותית לשתינו." מזל עודי