נעמי גמליאל

לְמִידָה

אַתְּ לוֹמֶדֶת, אִשָּׁה, כָּל יוֹם בְּכָל שָׁעָה

לוֹמֶדֶת מָה שֶׁלֹּא יָדַעְתְּ, עַל מָה שֶׁלֹּא הֶאֱמַנְתְּ.

עָמֹק בְּתוֹכֵךְ בְּמַעֲמַקֵּי הַלֵּב נוֹתָר מָקוֹם

אֶחָד נָעוּל מַמְתִּין לְהִתְגַּלּוֹת.

אָמַרְתְּ לְעַצְמֵךְ: תַּגִּידִי כֵּן, שִׁכְנַעַתְּ עַצְמֵךְ

לְהִכָּנֵס לַלֹּא מֻתָּר אֶל הַנִּסְתָּר. הַאִם בֶּאֱמֶת הֶאֱמַנְתְּ? 

לָמָּה לְהוֹרִיד מַסֵּכוֹת מֵעֵינַיִם עִוְּרוֹת אֲטוּמוֹת

שֶׁאֵינָן מַבְחִינוֹת בַּמַּרְאוֹת הָעֲכוּרוֹת.

מִתְהַלֶּכֶת אַתְּ עַל חֶבֶל דַּק מְחַפֶּשֶׂת לְהוֹתִיר

חוֹתָם, מְאַבֶּדֶת אֲחִיזָה בַּמֻּתָּר, וְנִסְחֶפֶת.

שׁוּבִי אֶל הַשְּׁבִיל הַמּוֹלִיךְ אֶל הַיָּשָׁר

גַּם אִם נוֹתַרְתְּ לְבַד.

הַטְבִּיעִי רַגְלַיִם יְחֵפוֹת עַל הַחוֹל הַחַם כָּךְ יִיטַב

שְׂאִי מַבָּט קָדִימָה אֶל הַמֻּכָּר,

מֵעָלַיִךְ שְׁמֵי תְּכֵלֶת בְּהִירִים מְגוֹנְנִים

רוֹמְזִים עָתִיד בָּהִיר וְלָבָן,

אִשָּׁה, קְחִי לָךְ פֶּסֶק זְמַן!