נרקיס באגם – כרמית רינצלר

שְׁמַעתֶּם פַּעַם עֵץ בּוֹכֶה?

עֵץ… רַב הַשָּׁנִים,

הֶאֱרִיךְ חַיִּים…

אַךְ בָּנָיו הֵם עֲנָפָיו

שֶׁהוֹתִירוּ אוֹתוֹ

עֵירֹם בְּחֶבְיוֹנָיו.

הָאֲדָמָה חֻמָּהּ

אָסְפָה אֶת דִּמְעוֹתָיו,

הִסְפִּיגָה הִטְמִיעָה

אֶל חֵיקָהּ הָרָחָב,

אֶל שְׂדֵה הַגַּעְגּוּעִים

שֶׁל לֵילוֹתָיו וְיָמָיו

עוֹלָמוֹ שֶׁחָרַב

נרקיס הפריחה, המהות שנשכחה

על נרקיס באגם של כרמית רינצלר

שירה היא צָמָא לעולם אחר, שירה היא דרכנו לחפש את המציאות הנסתרת, החלומית.

כרמית רינצלר, בספר שיריה החדש, מחפש את זמן הפריחה האבוד.

השירה מחפשת את הראשוניות, את הצמיחה בתוך אותה מציאות היולית:

רֵיחַ הַגֶּשֶׁם עָלָה בְּאַפִּי/ דּוֹמֶה לְרֵיחַ הָאֲדָמָה,/ בַּיּוֹרֶה הָרִאשׁוֹן.

גם את זיכרונותיה האבודים היא מבקשת לא בעולם השגרה האפור, אלא במסתורי הטבע, בין הצמחים, באגמים:

רִחוּף פַּרְפַּר עַל צוּף הַפֶּרַח,/ נְסִירַת צִרְצָרִים …/ קוֹלוֹת טֶבַע רוֹחֲשִׁים.

כרמית כמשוררת צוללת לעולם הטבע ומבקשת להספיגו בעולם האפור, במשעולי השגרה שהולכים וכלים:

נָמַס הַשֶּׁלֶג וְנִטְמַע/ בִּסְפִיגָה אִלֶּמֶת אֶל/ בֵּינוֹת הַבַּדִּים,/ בְּמִשְׁעוֹלֵי חַיֵּינוּ

הַהוֹלְכִים וְכָלִים!

הכתיבה היא דרך לגלות את הזמן הרוחני שמעבר לזמן הכלה, המזדקן:

הַזְּמַן חָלַף הִזְדַּקֵּן לוֹ מַה,/ הוֹתִיר זִכְרוֹנוֹת טְרִיִּים,/ יָפִים וּמְנַגְּנִים אֶל הֶעָבָר הַטּוֹב.

וכרמית כמשוררת מבקשת את המהות שמעבר לנגלה, המהות הייחודית:

נַבִּיט קָדִימָה נְבַטֵּל אֶת הָאָחוֹר,/ שִׁיר מִזְמוֹר נָשִׁיר/ לְרוּחַ, מַהוּתֵנוּ הַיִּחוּדִית!

לעתים אנו תוהים, האם יש מקום לשירה בעולמנו. וכרמית אומרת לנו, השירה נחוצה לנו,

כדי לגלות את המחוזות הנסתרים, את המהות הכמוסה, השירה היא דרך להעלות את העולם

האפור לגבהים של רוחניות והיספגות בעולמות טהורים יותר, היוליים יותר. שירה מרחיבת לב ומרוממת נפש!

הרצל חקק