רחל נפרסטק כותבת בלשון לבושה היטב. במקביל היא מערטלת את מלבושי השירומבקשת
שֶׁיִּגּוֹלוּ מְבוּשָׁיו שֶׁל הַלֵּב
כדי לדעת את השירה.
זוהי שירה בעלת קשב קלאסי למושגי השפה. דיוקי הדקדוק ומפתחותיו חוגגים
לאורך השיח עם המלחמות שלחמנו מחוץ ומבית. גם בסכסוכינו
החברתיים וגםהפנימיים כסכסוך העולם עם היותנו יהודים. יחד עם זאת האהבה נוכחת ומול
התמיד המוות. ראש השנה הוא ילדה כינמת שטומנת
ראשה בחול, וכל אלה מצטרפים אל הכאב והעונג של הקוראים.