ענפי התודעה – שושנה ויג

ספרה ה-17 של שושנה ויג טווה חוטים של חמלה בין שלושה מעגלים בחייה של הדוברת: המעגל המשפחתי, המעגל האישי-רומנטי והמעגל, שעיקרו התבוננות פואטית על חיי האסירים בבית-הסוהר בו שירתה בעבר כמורה. מקורה של החמלה, שהיא התימה המרכזית בספר, הוא סוד פנימי מואר, שהדוברת מעמיקה חקור, כדי להוציאו מן הכוח אל הפועל, כפי שבא לידי ביטוי בשיר הנושא את שמו של הספר. לנטייה קיומית זו יש משנה-חשיבות בימים של מגיפה עולמית, שבה היא רואה סוג של קריאת-תיגר של הטבע, התובעת מן האדם הצנע לכת.
כמו בספרה "הירואין" גם בספרה זה מכנסת המשוררת שירי אהבה אסורה ושירים טוטאליים אשר דומה שמושא-האהבה העיקרי בהם הוא האהבה עצמה. שירים אלה שהם בחלקם אוטו-סוגסטיביים מאפיינים את הדוברת באמצעות מוטיבים של התפרקות והתחברות, לימינאליות, החלפת זהויות ובעיקר באמצעות מוטיב "החסר השלם" ("אין דבר יותר שלם מלב שבור", כאמירתו של הרבי מנחם מנדל מקוצק). דווקא מופעיו השונים של האני מנסחים בשירים אמירה טוטאלית, הממזגת תשוקה וחמלה.
שורת השירים החותמת את הספר מציגה מבט פואטי לא שיפוטי על חיי האסירים. מזג לא שיפוטי זה, שאף מלווה ברתיעה ובזעזוע, מתקשר ריאלית ופואטית (מוטיב הציפור הכלואה) לשירים הפותחים את הספר, שכן החמלה היא תוצר של מבט עצמי והכרת הדוברת את אנושיותה היא. סיטואציית המפגש עם האסירים מהווה אפוא תמונת-ראי מטאפורית שהיא בבחינת שיקוף פנימי של הקטבים בחייה, כמי שמתניידת בין עולם נורמטיבי אל תשוקות אסורות, תרתי משמע. ספר שכל כולו יופי ורגישות, שהיא ראשית לכול ביטוי לידידותנו עם עצמנו, כפי שחקוק בפסוק הפותח אותו.

חיים יחזקאל

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן