משנה:

השירה כמחאה. על המחאה שבשירים ועל סוגי מחאות

מאז מחאת הקיץ שעבר נכנסו לאוצר המילים של כולנו שני ביטויים חדשים: צדק חברתי ומחאה חברתית. אפשר למחות בהפגנות ובעצרות, ואפשר למחות במילים, בשירים. מהי אפוא שירת מחאה? האם בכל שיר נוכל לאתר יסודות מחאה כאלה ואחרים? האם לא ייתכן ששיר נכתב רק לשם היופי וההנאה שבדבר?

ובמילים אחרות: מה גורם לאדם שפוי בדעתו לנטול עט ונייר – או בימינו טלפון סלולרי חכם – ולכתוב שיר? נדמה לי שכמעט בכל הפעמים שהוא יעשה כן הדחף שלו יהיה מחאה, ולוּ קטנה, אבל מחאה.

כתבתי שיר. למה עשיתי את זה לעצמי?

הצורך לכתוב שירה – או סיפור, לצורך העניין – נובע, לעניות דעתי, מאיזשהו דחף פנימי הבוער בעצמות היוצר לכתוב, משהו מניע אותו לעשות מעשה ולכתוב שיר. משהו מציק לו, מפריע לו, מסב לו אי־נחת, והוא יושב וכותב שיר. ה"משהו" הראשוני הזה עשוי להתפרש כמחאה, רוצה לומר: בזאת אני מביע את מחאתי על סדרו של העולם. המחאה עשויה להיות פרטית או לאומית, קטנה או גדולה, אבל היא ורק היא המניע הראשוני הדוחף את האדם לכתיבת שיר.

ומדוע דווקא מחאה? מפני שאם הכול ורוד, הכול נפלא, אין בעיות והחיים יפים – איזו סיבה שבעולם יש לו לאדם לכתוב שירה? אם שום דבר לא מפריע לו, לא מציק לו ולא מטריד את מנוחתו מדוע שיעולל את זה לעצמו? שימו לב, אינני מדבר כלל על איכות השיר או על תוכנו, כלומר ייתכן שהביצוע יהיה גרוע והשיר לא טוב, אבל המניע הראשוני, ההתחלתי, ההיולי לכתיבת השיר טמון במחאה של מי שכתב אותו נגד עוולות – פרטיות, אישיות או לאומיות – כאלה ואחרות.

גם זו מחאה

אז אחרי שקיבלנו את ההנחה שמאחורי כל כתיבת שיר עומד זיק של מחאה, נוכל להבחין בשני סוגי מחאה גם בשיר עצמו: מחאה צורנית ומחאה תוכנית.

מחאה צורנית מתבטאת בצורה שבה השיר מוגש, החל בשמו וכלה בשורתו האחרונה. מחאה צורנית יוצאת בדרך כלל נגד השגרתי, המקובל, הנפוץ והרגיל, ובאה לחדש, להפתיע, להציע מקוריות ולהראות שאפשר גם אחרת. דוגמות למחאה צורנית יש למכביר: החל בבחירת שם לא קונוונציונלי לשיר, עבור לאורך השורות בשיר, סִדרן וצורת העימוד של המילה בשורה, וכלה ביצירת מילים חדשות בשיטות שונות דוגמת הֶלחמים (חיבור שתי מילים או יותר למילה אחת), הכנסת שורש עברי למשקל לא צפוי וכיו"ב. שם האסופּה "כושילאמאשלהם: שירה שחורה – אנתולוגיה זמנית” (בעריכת אפרת ירדאי וערן צלגוב, הוצאת רעב) היא דוגמה יפה לכך, שם לא שגרתי בעליל לאסופת שירים.

זאת ועוד: המשוררת ללי ציפי מיכאלי החלה מחאה פרטית משל עצמה כשהחליטה לפרסם את שיריה ממורכזים על הדף ולא מיושרים לצד ימין. כך היא אומרת: שימו את השירה במרכז, לא בצד. יש שיכנו את כל אלה יצירתיות, יש שיכנו זאת מרדנות, אבל גם מרדנות מתחילה ממחאה כזו או אחרת.

מרדנות נמצא גם אצל המשורר רועי ציקי ארד שהחליט לפרסם שירה לא מנוקדת, ובכך מביע מחאה פרטית (?) על הצורך בניקוד שירה.

אני מוחה!

המחאה הברורה, השקופה והנראית ביותר נמצאת בתוכן השיר. השיר יכול למחות נגד החברה, נגד הפוליטיקה, נגד האנושות ומה לא. זה ידוע וברור, ונראה לי שאין מה להכביר מילים בנושא. לא חסרים שירי מחאה בימינו – שירים מולחנים, (פזמונים, songs) ושירי משוררים (שירה, poems) – שירי מחאה העוסקים במחאה וכל הווייתם זועקת מחאה. לעניין זה די אם אזכיר כאן אמני מחאה דוגמת אביב גפן בתחום הפזמונים, ובתחום השירה – את אסופַּת שירי המחאה שיצאה לאור בימי המחאה החברתית "שירת האוהלים" בהוצאת גרילה תרבות, ואת האנתולוגיה "התנגדות", אסופַּת שירי מחאה כלליים שיצא לי להשתתף בה ולנקד אותה.

אם כן, כמו בכל תחום אמנות גם בשירה יש סממן של מחאה כזה או אחר, מעט או רב, מוצנע או מובלט, צורני או תוכני. שהרי ללא מחאה היכן היינו?

 כותב: יאיר בן־חור