ספרים

נעמי גמליאל לְמִידָה אַתְּ לוֹמֶדֶת, אִשָּׁה, כָּל יוֹם בְּכָל שָׁעָה לוֹמֶדֶת מָה שֶׁלֹּא יָדַעְתְּ, עַל מָה שֶׁלֹּא הֶאֱמַנְתְּ. עָמֹק בְּתוֹכֵךְ בְּמַעֲמַקֵּי הַלֵּב נוֹתָר מָקוֹם אֶחָד נָעוּל מַמְתִּין לְהִתְגַּלּוֹת. אָמַרְתְּ לְעַצְמֵךְ: תַּגִּידִי כֵּן, שִׁכְנַעַתְּ עַצְמֵךְ לְהִכָּנֵס לַלֹּא מֻתָּר אֶל הַנִּסְתָּר. הַאִם בֶּאֱמֶת הֶאֱמַנְתְּ?  לָמָּה לְהוֹרִיד מַסֵּכוֹת מֵעֵינַיִם עִוְּרוֹת אֲטוּמוֹת שֶׁאֵינָן מַבְחִינוֹת בַּמַּרְאוֹת הָעֲכוּרוֹת. מִתְהַלֶּכֶת אַתְּ עַל חֶבֶל דַּק מְחַפֶּשֶׂת לְהוֹתִיר חוֹתָם,

כיתוב על הדש צריך הרבה כישרון כדי להפוך את תהליך ההזדקנות לחגיגה צבעונית מרגשת ומעוררת חושים, עד כדי כך שגם מה שנתפס בעינינו ככיעור הופך ליופי, הרתיעה מתחלפת בסקרנות, והפחד משנה צורתו לקבלה נטולת שיפוט של מגוון הרגשות המנוגדים המתקיימים בתוכנו, כתהליכי הטבע עצמם. בדמיון עשיר וביד רכה ומיומנת, שהמילים זורמות דרכה בטבעיות רבה ומעוררת התפעלות, מעבירה המשוררת תמונות חיים,

"כיצד לומר ליצורים המצויים בממד אחר על כך שאי אפשר לשוב ולחבק אותם ועדיין אוהבים אותם מתוך געגועי הפרידה וכאב הדממה?" זהו תחילתו של רומן שכתבה בלה קלרה ונטורה, הלוכד אותנו במילותיו ואינו מרפה מהקורא עד לסוף הנוסטלגי המרתק. כשהקורא מסיים לקרוא את הספר, שמקרין אהבה והבנה כלפי המהגרים וכן כבוד וסובלנות כלפי הגזע האנושי, הוא עוצם את עיניו ולא